אני מצלמת בני נוער וילדים מפונים בבתי המלון.
בחרתי בנושא זה מפני שהמקום הכי בטוח שלי הוא הבית והחדר שלי. הבית הוא המרחב האחד, הקבוע והיציב והוא גם המקום בו אנחנו מרגישים בסביבה מוכרת ומעודדת. בית הוא חלומות, מחשבות, חברים, חפצים ואפילו פעילות שגורמת לנו להרגיש תחושת נחת. הילדים שבכוונתי לצלם איבדו את כל זה. הם פונו מבתיהם בבהילות, בלי החפצים האישיים והחשובים להם ביותר ואיבדו את תחושת השייכות. אני יכולה לנסות לדמיין את הקושי ולהזדהות עם הכאב שלהם כי אני יודעת כמה קשה היה עבורי לאבד את הבית והמקום שלי. אני רוצה לעורר אצל אנשים שצופים באותן תמונות לחוש אמפתיה, רחמים, ועצב כלפי אותם בני נוער שנעקרו מביתם ונשארו "יתומים מבית". המסר שאני רוצה להעביר דרך התמונות האלו הוא תחושת האי נוחות וחוסר הביטחון שיש לבני הנוער האלו. התמונות יציגו תחושת ריקנות אך עם זאת שילוב של ביחד ושל חיבוק וחום שבני הנוער מעניקים אחד לשני בתוך הכאוס והתלישות. התמונות מנכיחות ומעבירות את הניגוד בין תחושת הביתיות לקרירות והזרות של בית מלון.
אני מצלמת בני נוער מפונים חלק לבד וחלק בזוגות או שלשות (תלוי במצולמים) בעומק שדה רדוד עם תאורה טבעית ושטח מת מסביב כשהבן אדם במרכז התמונה. הרקע ידגיש את המיקום הלא שגרתי שהם נוכחים בו ואת הניגוד שציינתי.